אין דרך קלה לחוות את הר הרצל - מחד זהו אקרופוליס ציוני המיועד להכיל את הפנתאון הלאומי שלנו. תמיד מסודר ומצוחצח. תחנת חובה לילדים בכיתה ה', ז' ויא'. מצד שני זה בית עלמין עצום בו קבורים צעירים רבים מאוד. אין אדם שלא מכיר אדם שלא מכיר אדם שנקבר כאן. אדם שהקדיש את חיו למען המולדת. משפחה שהקדישה את עצמה למען הסיפור המשותף.
לאחר העלאת עצמותיו של חוזה המדינה, הרצל בשנת 1949, נקבע כי ההר יהפוך לאתר הנצחה וזיכרון ממלכתי וייצוגי. כך הוקם לו "הפנתיאון הלאומי" ובו נמצא את קברו של הרצל, את חלקת גדולי האומה ואת בית העלמין הצבאי שבו התמקדנו בסיור הזה.
הסיפור בהר הרצל מורכב וקשה לפיענוח. נדמה שמיד עם הכניסה להר, יראת הקודש כמו מערפלת את ההגיון. כאן הכל רגשי וחשוב וקדוש. זה כמעט חטא לשאול שאלות ולגעת בנקודות העדינות ביותר של החברה שלנו. אין שום דבר רציונאלי בהר הזה מלבד כאב האובדן.
לסיור "האלטרנטיבי בהר הרצל" עם רועי אופנבכר אני מצפה להצטרף כבר כמה שנים. אף פעם לא היה לי האומץ לבחון את המסרים המובנים של ההר או לשאול שאלות קשות. כשהפצתי את הסיור וחיפשתי שותפים, לא הופתעתי ממההיענות הנמוכה (יחסית לסיורי טעימות מלאי פחמימות בשוק מחנה יהודה). הפחד מפני ערעור יסודות בעיצוב תפיסת העצמי שלנו כפרטים וגם כחברה הרבה יותר מפחידים מלעלות כמה גרמים.
רועי הוא עובד סוציאלי. הנפש הרחבה שלו ניכרת כבר עם החיוך הראשוני והצגתו העצמית מול הקבוצה. זה סיור לא פשוט והוא דורש רגישות אינסוף שאין ספק שרועי זכה בה.
אנחנו מתחילים את הסיור עמוק בתוך הנרטיב של "הגיבור הלאומי", בניסיון להבין מהו מיתוס, מהי מטרתו ומאין נובע כוחו. מיתוסים קיימים בכל התרבויות מאז ומעולם וכמעט שאין להם מתחרים בעיצוב התודעה וסיפוק הסברים רציונאליים למה שעשוי להראות חסר כל הגיון. אנו עומדים יחד בין חלקת הל"ה לבין חלקת גוש עציון, ודרכם מבינים כי השכול, האבלות והנצחת החיילים שנפלו במערכה הם עמוד תווך בבניינה של התרבות העברית בישראל כבר מימי העלייה הראשונה (עד היום).
בהר הרצל - המיתוס, הגבורה וחלקיקי הקדושה חודרים לנפש ולרגש דרך כל החושים כולם.
אי אפשר לטעות לרגע - זהו מקום קדוש ומקודש וכך יש לנהוג כשצועדים על השבילים השקטים והנקיים, בין המצבות האחידות שנראות עד לאין סוף.
הלב מתבקע מכאב.
רועי מתעכב על עיצוב בתי עלמין צבאיים בעולם ובארץ בפרט. ישנם שני מוטיבים קבועים בבתי עלמין מן הסוג הזה
ירוק מכל עבר - בקרב חברי הקבוצה מתפתחת שיחה על כך שמוות בלי צמיחה הוא מוות בלתי נסבל. הצבע הירוק עד וניחוחות הרוזמרין הפורצים מלב הקברים, מזכירים לנו כי "במותם ציוו לנו את החיים" (ביאליק).
אחידות - המצבות הזהות לא מבדילות בין הגיבורים. כולם נהרגו לשם מטרה משותפת והיא הגנה על המולדת.
דיונים ארוכים ומורכבים הביאו לבסוף לבחירת עיצוב המצבה. מטרת המצבה, כמטרת בית העלמין וכמטרתן של אנדרטאות לספר סיפור מובנה וברור עבור הצועדים בשבילים.
בעשרות בתי קברות שוטטתי בחיי.
אני אוהבת להלך בין המצבות. לדמיין את האנשים, את חייהם, את מותם. אני מספרת לעצמי סיפור על מה אהבו, מה הספיקו ולמה לא זכו, מה המורשת שהשאירו אחריהם. אני תוהה לעצמי איזה קבר פקדו לאחרונה, ואיזה לא ומדוע. תמיד מסוקרנת לדעת מי הניח את זר הפרחים או האבן ועבור מי הדמות עדיין משמעותית. המצבות (או חסרונן) תמיד מספרות לי סיפור ואני אוהבת לשקוע בציטוטים, בציורים ובצמחים. להירגע בצילם לקול ציוץ הציפורים.
אבל לא בהר הרצל.
אני אף פעם לא מרגישה רגועה בהר הרצל.
יראת קודש לא מעוררת אצלי הרפיה או יצירתיות.
אני מתבוננת באשמה במצבות, מצטערת שעבורי הם אבדו. הוקרת תודה, פחד וכאב גדול ממלאים את גופי.
מסתבר שכחלק מרעיון האחידות, הוחלט שגם הכיתוב על המצבות יהיה דומה. על כל מצבה ייכתב מספר אישי, שם החייל, שם הוריו, תאריך לידתו, מיקום לידתו, תאריך ונסיבות מותו ותנצב"ה. גם לו הייתי מתבוננת היטב, סביר שלא הייתי מבחינה בהבדלים בין הנוסחים. רועי מציג בפנינו לראשונה את ההיררכיה של השכול:
על קבר של חייל שנפל במהלך קרב ייכתב "נפל בקרב" בצירוף שם הקרב.
על קברו של חייל שנהרג בתאונת אימונים או בתאונת דרכים ייכתב "נפל בעת מילוי תפקידו".
על קברו של חייל שנפטר ממחלה או התאבד במהלך שירותו יכתב "נפל בעת שירותו", "מת" או "נפטר".
מעניין בשלב הזה לחשוב על הנתון עמו התחיל רועי את הסיור - 60% מחללי צה"ל לא נפלו בקרבות.
אגב, בהר הרצל לא קבורים רק חללי צה"ל. נכון להיום נקברים בהר הרצל חללים של צה"ל, מג"ב, משטרת ישראל, אלופים ורבי אלופים, נכי צה"ל וחללי השב"כ והמוסד.
סיפור מקביל ומשמעותי ביותר בהר הרצל הוא סיפורה של " משפחת השכול" - ההורים, האחים, היתומים ובנות הזוג שהפכו גם הם לסמל ולכלי בחינוך הדור הבא. עם הקמת המדינה, השכול הפרטי של המשפחה הולאם ומיד נרתם למיתוס הגיבור, לאתוס הלאומי ולבניית דור העתיד. הביטוי החומרי התבטא בין היתר בעיצוב בתי העלמין הצבאיים ועיצוב המצבות מבלי שהמשפחה קיבלה לגיטימציה להתערב בעיצוב ובטח שבטח להביע את דעתה באופן פומבי על הלחימה ונסיבות המוות.
השינוי בדמות "ההורה השכול" החל בשנות ה-70 בעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההורים השכולים מחו על "מחדלי המלחמה", "מחירי המלחמה" ועל זכות המשפחה להנציח את יקיריהן כפי שהן ראו לנכון. הסדק בנרטיב הלאומי החל. השינוי הממשי החל בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. חלק מהמשפחות השכולות דרשו לשנות את הנוסח של המצבה "נפל במבצע שלום הגליל" ל"מלחמת לבנון". לדעת ההורים התקיימה מלחמה בלבנון ולא מבצע שלום בגליל. שיח ציבורי על פוליטיזציה של השכול יצר שבר בקונצנזוס הישראלי והציבור נחשף ל"שכול אחר" – מעורב, משתתף, מתוקשר ואסרטיבי.
רעיה הרניק, אמו של גוני הרניק שנהרג בלבנון, ביקשה שעל מצבת בנה ייכתב "נפל בקרב על הבופור במלחמת לבנון" במקום הכיתוב הרשמי "מבצע שלום הגליל". מאחר ובקשתה נדחתה (ככל הבקשות לפניה), הרניק הזמינה סתת ויצרה מצבה זהה בעלת כיתוב שונה ובכך לראשונה שברה את "שתיקת השכולים".
למעשה, שיטוט מוקפד וסקרני בין חלקות הקבורה השונות ובחינת המצבות יכול ללמד אותנו גם את סיפורה של החברה הישראלית ואת השינויים שחלו בה החל משנות החמישים ועד לימינו. כיצד עברנו מחברה מגוייסת המנסה לבנות זהות קולקטיבית ושוויונית בעלת אתוס ציוני מובהק בשנות ה-50, לחברה שחווה תהליכי אינדיווידואליזציה, גלובליזציה והפרטה החל משנות ה-70.
אנחנו ממשיכים להתקדם עם רועי והמח מלא מחשבות ותהיות. מעולם לא חוויתי בצורה כזאת את הר הרצל. הסיור ממחיש לי בצורה כל כך לא צפויה (ובדיעבד דווקא כן צפויה) את מה שעובר עלינו כחברה. יראת הקודש הקרה והבלתי נגישה כמו מתמוססת והופכת לנוזל חמים שממלא את גופי. כמה עצב. כמה כאב. כמה אובדן.
מסביבנו גם קברים של הרוגי (חללי?) תאונות אימונים ונשק בצבא. תחושה קשה של מוות מיותר מקפיאה את גבי והתעוזה לחשוב את המחשבה הזאת מזעזעת אותי לגמרי. מי אותם חיילים שמעולם לא סיפרתי את סיפורם? איך הם נעלמו בחטף מדפי ההיסטוריה?
רועי מספר על משפחת מלט, ששכלה את בנה אמיר באסון "רולטת הרשת". כמה טראגי המוות הזה. בחור צעיר שנהרג בטקס חניכה. זובור היינו קוראים לזה. באתר יזכור מתואר כי "נפגע החייל אנושות מכבל לבלימת מטוסים, במהלך שיעור הדרכה במתקן, מתוך רשלנות הקצינים במקום". בעקבות המקרה, פעלה אמו של אמיר, שולמית מלט להוציא אל מחוץ לצה"ל את חקירת תאונות האימונים. גם שולמית, כאמהות שכולות מהעבר, ביקשה ודרשה לשנות את הכיתוב על המצבה ושיכתב "נהרג ברולטת הרשת". גם במקרה הזה, כמו בעבר היא נענתה בשלילה ולכן יזמה מצבה נוספת ובה כתבה "נרצח בידי מפקדיו" (תיאור שמבחינתה היה נכון לפחות כמו התיאור "נפל בעת מילוי תפקידו"). תחושה קשה באוויר הקריר של ירושלים. מה אני חושבת על זה ומה אני מרגישה? גם שולמית, כמו הורים שכולים רבים לפניה, לבסוף התאבדה. והנה לנו עוד שכבה שממשיכה להפוך את הסיפור של הר הרצל למורכב וכואב מנשוא.
אנחנו מגיעים לחלקה החדשה. ביקור חובה בסיורים בהר הרצל. האנשים עוברים בין הקברים, קוראים את המכתבים, מתרגשים מהתמונות, מצליחים לצייר לעצמם דמות של עולם שלם שהיה והלך - לא רק דמות הרואית סמלית. אבל דווקא שם בנקודה הזו מזמין אותנו רועי לתהות למה יש כאן קברים שאינם מקושטים. מי הם אותם קברים שממשיכים לשמור על ממלכתיות גם כאשר הגבולות וההגבלות של ההנצחה "נפרצו"?
אנחנו חוזרים לדבר על התופעה המושתקת ביותר בצה"ל. חיילים מתאבדים. במשך כל ההיסטוריה נמנע הצבא לפרסם נתונים על הנושא. התאבדות היא לא חלק מהמיתוס הציוני אבל מסתבר שהא חלק משמעותי מאוד מהקבורים בבתי עלמין צבאיים.
שליש (33%) מהחיילים שמתו ב-2020 התאבדו (לפי נתוני אגף כוח האדם בצה"ל). שליש! שליש! שליש! זה נתון בלתי נתפס. בלתי נתפס. בלתי נתפס. רק בשנת 2012 החל הצבא לפרסם את הנתונים הללו בעקבות "מחאת יחיד" של הבלוגר אישתון. למרות שזה לא מצא חן בעיני צה"ל, נראה שזה דווקא הועיל בהורדת אחוזי ההתאבדות (פעולות יזומות כמו הוספת קב"נים והשארת נשק בבסיס).
אנחנו מסיימים בחלקת קבר שאף פעם לא מגיעים אליה בסיורים. החלקה של אלו ששווים במותם אך לא בקבורתם. חלקת החיילים הלא-יהודים או שיהדותם מוטלת בספק. בשנת 2013, בזכות פאדיחה של הרמטכ"ל דאז בני גנץ, עלה הנושא הכואב מאוד של קבורת החיילים שיהדותם מוטלת בספק הרחק מאחיהם לנשק והרחק משביל הגבורה "מטעמים הלכתיים". פרסום האירוע הביא למחאה ציבורית שהביאה לבסוף לשינוי הנהלים ולקבורה משותפת (תוך שמירת מרחק ד' אמות לעומק) של מי "שמסרו את נפשם על קיום המולדת".
הסיור מסתיים ואני נשארת עם המון המון המון המון שאלות. אין הרבה מידע נגיש על הנושאים הללו באינטרנט ואין ספק שרועי פתח בפני עולם חשוב מאוד בבואי לנסות ולהבין טוב יותר את החברה שבה אני חיה.
אני ממליצה לכל מי שחי ואוהב את מדינת ישראל להצטרף לסיור של רועי אופנבכר. אל תפחדו לשאול, לתהות ולהתבונן. כל סיפור הוא סיפור מורכב. בוודאי במדינה כמו שלנו.
לתיאום והזמנות עם רועי:
נייד - 0506-430343
דואר אלקטרוני - roeyoff@gmail.com
מקורות והרחבות:
במותם ציוו: אדריכלות בתי הקברות הצבאיים בישראל בשנים הראשונות (מעוז עזריהו בשיתוף מנשה שני
Comments