ימים מטלטלים.
היומן התרוקן באותה המהירות שהתמלא.
זו לא הפתעה גדולה שכן אלו שני הצדדים של אותו המטבע - הרצון לחיות.
מחד ההשתוקקות לתענוגות הגוף והנפש שנמנעו מאתנו שנה שלמה, מנגד ההכרח לא להיהרג אם יש ברירה.
עוד תזכורת נוספת שאין דבר קבוע
לטוב ולרע.
כהרגלי בעיר הקודש מצאתי נחמה בקפה מר וחזק, בגלידה חמוצה מתוקה וברביולי כוסמין ארבע גבינות שדאגו להפרשת הסרוטונין מוגברת כראוי בימים כאלה. אין אין אין על סרוטונין בשפע ברגעים של שפל.
רגע לפני ההתלהטות עוד הייתי בעיצומו של פוסט המלצה על שיטוט רמדאן עצמאי בעיר העתיקה בירושלים. איפה אנחנו ואיפה הם? בסך הכל קילומטר נקודה שתיים וכמה ימים מפרידים בין הבילוי המשותף והאמונה שאפשר לחיות יחד, לחגוג יחד, לאכול יחד ולמצוא כל כך הרבה נקודות השקה בתפיסות העולם והרוח שבין היהדות לאסלאם לבין הייאוש והכאב שכולנו חווים היום.
נו שויין,
אם כבר כולנו ישובים בבית, מצרפת סיפור קצרצר שחודר ישר ללב ובועט חזק בבטן שנכתב על ידי אתגר קרת לפני עשור (בהשראת שי גיליס הנפלא). בין דמעה לחיוך אאחל לכולנו שהסנדוויץ' הבא שאכתוב עליו יהיה זה שנאכל בתאבון במפגשנו הקרוב.
פסטרמה/ אתגר קרת
האזעקה תופסת אותנו על הכביש המהיר בדרך לסבא יונתן, כמה קילומטרים צפונית לתל אביב. שירה, אשתי, עוצרת את המכונית בצד ואנחנו יוצאים ממנו משאירים את רקטות הבדמינטון ואת כדור הנוצה במושב האחורי. לב מחזיק לי את היד ואומר "אבא אני קצת בלחץ" הוא בן שבע ושבע זה גיל בו זה נחשב לא קול לדבר על פחד, אז המילה "בלחץ" מחליפה אותה. שירה שוכבת בשולי הכביש כמו שהסבירו בהוראות פיקוד העורף. אני אומר ללב שגם הוא צריך לשכב. אבל הוא ממשיך לעמוד תוך שהוא מחזיק בכוח את כף ידי בכף ידו הקטנה והמזיעה.
"תשכבו כבר", מרימה שירה את קולה כדי להתגבר על האזעקה הרועמת.
"אולי נשחק 'סנדוויץ' פסטרמה'?" אני אומר ללב.
"מה זה?" הוא שואל ולא מרפה מידי.
"אמא ואני פרוסות לחם", אני מסביר "ואתה פרוסת פסטרמה, ואנחנו צריכים להרכיב ביחד הכי מהיר שאפשר סנדוויץ' פסטרמה".
"בוא, אתה תשכב עכשיו על אמא", אני אומר, ולב נשכב על גבה של שירה ומחבק אותה בכוח. אני נשכב מעליהם, תוך שאני דוחף בידי את האדמה הלחה, כדי לא למעוך אותם.
"זה נעים לי ככה", אומר לב ומחייך.
"הכי כיף זה להיות הפסטרמה." אומרת שירה מתחתיו.
"פסטרמה!" אני צועק
"פסטרמה!" צועקת אישתי
"פסטרמה!" צועק גם לב בקול רועד, לא ברור אם מהתרגשות או מפחד.
"אבא", אומר לי לב עכשיו "תראה, יש נמלים שמטפסות על אמא",
"פסטרמה עם נמלים!" אני צועק
"פסטרמה עם נמלים!" צועקת אישתי
"איכס!" צועק לב.
ואז נשמע הפיצוץ.
חזק אבל גם רחוק.
אנחנו ממשיכים לשכב זה על זה עוד רגע ארוך מבלי לזוז. הזרועות אשר נושאות את משקלי מתחילות לכאוב. בזוית העין אני יכול לראות נהגים אחרים אשר שכבו בשולי הכביש המהיר קמים ומנגבים את האדמה מהבגדים. גם אני נעמד.
"תשכב", קורא לי לב "תשכב בחזרה, אבא, אתה מקלקל לנו את הסנדוויץ'".
אני חוזר לשכב עוד רגע ואומר "זהו, המשחק נגמר, הצלחנו".
"אבל זה נעים", אומר לי לב, "בוא נישאר ככה עוד רגע".
אנחנו נשארים ככה עוד כמה שניות. אמא למטה, אבא למעלה, ובאמצע לב ועוד כמה נמלים אדומות.
כשאנחנו בסוף קמים לב שואל איפה הטיל. אני מצביע לכיוון שממנו נשמע הפיצוץ "זה נשמע כאילו הוא התפוצץ לא רחוק מהבית שלנו", אני אומר.
"אוף," אומר לב באכזבה "עכשיו בטח להב עוד פעם ימצא חלקים שלו לאוסף. אתמול הוא הביא לכיתה חתיכה מברזל מהטיל הקודם עם הסמל של החברה והשם שלה בערבית".
"זה עדיף על זה שהיה מתפוצץ לידינו". אומרת שירה בזמן שהיא מנקה את החול ואת הנמלים מהמכנסים.
"הכי טוב אם זה היה מספיק רחוק שלא היה קורה לנו כלום, אבל מספיק קרוב שהייתי יכול לאסוף את החלקים", מסכם לב.
"הכי טוב זה בדמינטון על הדשא של סבא". אני חולק עליו ופותח את הדלת האחורית של המכונית.
"אבא", אומר לי לב בזמן שאני חוגר אותו במושב האחורי "אתה מבטיח שאם תהיה עוד אזעקה אתה ואמא תשחקו איתי שוב פסטרמה?"
"מבטיח", אני אומר "ואם זה יתחיל לשעמם, אני אלמד אותך איך משחקים 'טוסט גבינה'".
"יש!" אומר לב ואחרי שנייה מרצין. "אבל מה אם לא יהיו יותר עוד אזעקות אף פעם?" שואל לב בחשש.
"נראה לי שתהיינה עוד אחת או שתיים לפחות", אני מנסה להרגיע.
"וגם אם לא", מוסיפה אמא מכיסא הנהג "תמיד אפשר יהיה לשחק את זה גם בלי אזעקה".
(מתוך 'the seven good years').
Comments