קול תפילה ברחובות ירושלים הריקים
- אסיה ספקטור
- 30 באוג׳ 2020
- זמן קריאה 1 דקות
עודכן: 1 באוק׳ 2020
ירושלים 2020, ימי קורונה, ההיפך מכל מה שדמיינתי.
כשאני מרפרפת במוחי בין הרבדים והסיפורים הרבים שאבני ירושלים הוותיקות היו עדות להם עובר בי רטט של התרגשות. כבר אלפי שנים שצועדים כאן אנשים, חלקם בוודאי התרגשו כמוני. חלקם אף יותר. אני תוהה כמה מורי דרך הסתובבו כאן לאורך ההסטוריה של העיר המקודשת? הצביעו על המבנים, סיפרו סיפורים, הגשימו חלומות, הובילו לאכסניות, ישבו לשתות יין אצל הרוכל החביב עליהם בשוק? תמיד אהבתי לדמיין את המזכרות שהיו מוכרים עבור הצליינים לפני אלפי שנים, האם גם אז היו אלה צמידים? חתיכות עץ מקודשות או אדמה מארץ הקודש? אולי צלמית קטנה של האל זאוס?
כמה מאותם אמיצים שיצאו למסע רגלי או ימי ארוך מנשוא הקדישו את כל מה שהיה להם כדי לגעת באבניה המקודשות של העיר הקרירה? כמה התאהבו בפינות הנסתרות? לכמה הייתה תקווה ותפילה אמיתית בליבם?
לצד העצב שבאבדן העבודה, הגיחה הזכות לשוטט ברחבי העיר העמוסה סקרנים, מאמינים ומטורללים כמעט לבד. הלב מתכווץ לנוכח הרוכלים הממלאים את זמנם בהעברת חרוזי מחרוזת התפילה באיטיות. אני חולפת על פניהם ושומעת במילמוליהם את התפילה המשותפת שלנו שהרחובות ימלאו צלילים, צבעים ושפות במהרה. בינתיים אני מתפלאה מהשקט. צועדת על הריצוף המקומר של ירושלים העתיקה ומדמיינת אותו נושם לרווחה אחרי אלפי שנות עומס.
נו שוין, לפחות למישהו הוקל מעט מן העומס...
תגובות